״אמא! יש לי רגע!״
יובל מגלה דברים נפלאים בדיוק כשאף אחד לא פנוי: תות עם שני שפיצים, ענן בצורת דינוזאור, ריח של וניל שמדגדג באף. אז הוא ממציא דרך לשמור אותם — עד שמישהו שאוהבים יהיה פנוי באמת.
מעל הבית השכן שט ענן עצום. פה פתוח, זנב ארוך, שלוש שיניים חדות — דינוזאור אמיתי בשמים! אבל אמא באמצע לכתוב ״מזל טוב״ על העוגה של סבתא, וכשהיא מגיעה לחלון, נשאר שם רק ברווז בלי רגליים.
יובל מחליט החלטה: בפעם הבאה — הוא שומר. קופסת נעליים אחת, עלה אחד שאם מסובבים אותו קצת אל האור מופיע בו לב, וצנצנת אחת שאולי מתחבא בה ריח של וניל. אבל איך שומרים רגע שכל הזמן זז? ומה עושים כשגם למי שהכי רוצים להראות — אין רגע פנוי?
״בפעם הבאה,״ אמר, ״אני שומר.״ — מתוך הספר
סיפור מצחיק ומרגש עם ילד אמיתי — לא ילד פלא ולא ״ילד חינוכי״. יובל צוחק, ממציא, מפשל, מועד על הקופסה של עצמו — וממשיך לנסות. וכשהלב הירוק הקטן מתגלה בסוף, הוא מתגלה בדיוק למי שהתפנה להסתכל.
מראה עדינה, בלי אצבע מאשימה. אמא בספר לא קרה ולא רעה — יש לה עוגה בידיים וחברים בדרך. ובכל זאת, בין ״רק שאסיים את הבי״ת״ לבין החלון, דינוזאור שלם הספיק להיעלם. הספר לא שואל מי אשם; הוא שואל איך חוזרים אל הרגע ששמור בתיבה.
יובל לא מחפש תשומת לב.
הוא מחפש שותף להתלהבות.